הספריה המש(ו)געת - מחשבותיה של ספרנית

  פעם אחת לפני הרבה שנים.... פעם, כמעט כל סיפור היה מתחיל במשפט הזה. כשהסיפור היה מתחיל ככה, היית יודע איך הוא ממשיך. כמובן תלוי במספר! אם זה אבא, בדרך כלל הסיפור קצר, ונשארים רק החלקים העיקריים (אם בכלל) של הסיפור: "פעם אחת היה מלך ואז הוא מת!" (סיפור אמיתי, אבא שלי ז"ל ככה היה מספר לנו. חייבת לציין שאת הסיפורים על קירק דאגלס ואיך הוא אוכל היו ארוכים וחזרו על עצמם הרבה. אבי "שיחק" כניצב עם קירק דאגלס ב"הטל צל ענק" עד היום אנחנו מחפשים אותו שם, ליד העץ ) אח גדול, הסיפור שלו יכלול גיבור על אחד וזה הוא. כל העלילה מתייחסת רק לעובדה שהוא מחסל את כולם, מציל את העולם ובלעדיו לא היה קיום לאף אחד אחר (בקיצור "יחי המלך") אחות גדולה- כשאחות גדולה מספרת סיפור היא מדמה את עצמה לדמות הכי טובה בסיפור אופיין של שאר הדמויות בסיפור, יושלכו על אנשים אמיתיים. סיפור אמיתי: כל הסיפורים שהייתי מספרת לאחי הקטנים שאני אוהבת עד בלי די, היו הולכים ככה, למשל, סינדרלה: סינדרלה (זאת אני) האחיות המרושעות (אחיותיי האחרות) האם החורגת (מורה שלהם שלא הייתה נחמדה +תיאורים...

  הפוסט הבא מוקדש לאחותי הבכורה שלא ראיתי כבר הרבה זמן בגלל הקורונה, ועד שהייתה לנו הזדמנות, היא התפקששה. חורף זאת התקופה האהובה עלי. למה? לא יודעת. אני בכלל ילידת הקיץ, שיא הקיץ. אבל משהו בתחושה של שכבות בגדים, שתייה חמה, סוודרים עם שרוולים ארוכים. פשוט מעלה בי מחשבות חיוביות ושמחה. בין כל הנזכרים לעיל, יש את הספר. זאת התקופה בשנה שבה אני הכי קוראת ספרים. לא בחופשה, לא בעבודה (טוב, קצת). בחורף, ניתן לראות מי מבין הקוראים הוא מכור לספרייה? מי משוגע? ומי סתם משעמם לו? המכורים לספרייה יגיעו כמו שעון למרות מזג האוויר ולרובם יש כמובן את ציוד החורף: מטריה, מעיל. עכשיו תאמרו כן, לכולם יש בחורף , מה שונים הם מהשאר? ובכן, מטריה ומעיל גם לספרים. לאו דווקא מטריה ומעיל בצורתם הרגילה, לכל קורא פרשנות משלו. זה ההבדל. מה ראיתי בחיי, בינתיים: -ספרים עטופים בעיתון שנמצא בתוך שתי שקיות ניילון של "אושר עד" שנמצאות בתוך שקית של "תמנון" שנמצא בתוך תיק הספרייה. -ספרים שנמצאים בתוך נייר סופג בתחתית עגלת השוק שמעליהם יש קרש חיתוך כדי שלא יהרסו. דיסק שמע שנמצא בתוך "דיסק מן" ומוש...

  "בראש השנה, בראש השנה פרחה שושנה אצלי בגינה. בראש השנה סירה לבנה עגנה לה בחוף פתאום" אח, תקופת החגים. להרבה אנשים יש תגובות שונות לתקופה הזאת וכל תגובה כנראה נובעת מהמצב האישי בו הם נמצאים +אישיות. קונוטציה שיש לאנשים כשהם שומעים תקופת החגים: אוכל, משפחה, שמחה, אוכל, קניות, עצב, מתנות, אוכל. לקוראים המהממים שלי, יש קונוטציה אחרת: "אפשר עוד ספר או שניים או שבעים" יש קוראים שבהחלט יקראו את הנוספים. יש כאלה שהנוספים לא יספיקו להם והם ילכו לקנות עוד או ישתמשו בפלטפורמה הדיגיטלית. ויש את אלה ש... שהחזירו ספר באיחור של 4 חודשים אחרי שתי הארכות. ובאותו משפט "לא היה לי זמן לקרוא" אמרו "אפשר עוד אחד לחגים?" שמבקשים ספר נוסף כי "זאת זכותם החוקתית" הטעות במקור.(מטעם חוק הארנונה, פרק :*מואוסים, סעיף :אבו אל מואוסים שבו נכתב: "כל תושב שמשלם ארנונה, כספו הולך למשכורת של הספרנית והיא בזאת מחויבת לספק את כל צרכי הספרייה לנ"ל, לרבות, גחמות מטורפות" ). אלה שיכניסו את סבתא שלהם בתור קוראת בספרייה, אבל ברגע שסבתא מבינה שיש גם ספרים בצר...

  מצד אחד, קיפלו דפים בספר, שזה "ייהרג ובל יעבור". מצד שני, מרתק. לא יודעת באיזה כובע לבחור, בשביל להתמודד עם הדילמה? כובע הספרנית? הכובע האנושי? אעדכן... צולם בנחלת בנימין

  קיץ בספרייה- הצד האפל. שבועיים לפני הקיץ. הזמן שבו מתחיל עקצוצים בבטן, קצת אי נוחות. כל שנה זה מגיע, אפשר לקורא לזה "שגרה" אך זה מגיע במרקמים שונים, בצורות שונות. ולמרות הקביעות, תמיד יש משהו חדש. אולי זה העניין. במהלך השנה אני רואה את זה קורה, אך זה נדיר ואצל אנשים ידועים מראש. זה חידד אצלי את כל חמשת החושים, קצת כמו "פוקסהאונד אמריקאי". כיום אני יכולה לזהות זאת כבר מהצעידות בכניסה לספרייה, מהמבט ואפילו מהמשקל. אין אפשרות כל כך להתנגד, אך השניות המועטות לפני שזה קורה מקלות טיפה על ההתמודדות. אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי. זה צרוב במוחי. לעולם לא יימחק. לפעמים אני מייחלת לשכחה, כי הלילות קשים ועל הדמיון והחלומות אין לי שליטה. הייתי צעירה, זה היה הקיץ הראשון שלי בתור ספרנית. התמימות שהייתה בי, הייתה נפלאה. הייתה. עצם העובדה שאני בספרייה, יכולה להחזיק ספרים כאוות נפשי, לשמוע ולהשמיע המלצות, לשוחח על ספרים, פשוט היה נפלא. חייתי באוטופיה מושלמת. ואז הוא הגיע. לא הבחנתי בשום דבר יוצא דופן. בדיעבד המהירות והמילים המבולבלות היו צריכות להדליק לי נורת אזהרה. הוא החזיר את ה...

  הז'אנר האהוב עלי ללא עוררין הוא: ספרי המתח. לא לדעת מה יקרה בדף הבא ובסוף הספר, זה החלק המרתק בקריאת ספרים. שיטה זו נראית תמימה, אך היא בהחלט יוצרת בעיות. השיטה הזאת, בונה מתח בקורא שמדרבן אותו לקרוא על חשבון זמן אוכל, משפחה, שינה ולעיתים גם מזמן ה"אוויר". אני מניחה, שעוברת מחשבה כרגע "היא ספרנית, יש לה זמן לקרוא". ברור שלא קראתם את הפוסטים הקודמים. ספרייה זה המקום האחרון שבו מתאפשר לספרנים לקרוא. לקחת ספרים ולהעמיד ליד המיטה בצורה של מגדל בבל, כן. בהחלט כן. לקרוא, פחות. הדרך בעבודה שאני מצליחה לקרוא היא כזאת: אני מחזירה ספרים למקום, חייבת לעיין, מתחילה לקרוא, שקועה, צוחקת בקול, ממשיכה לקרוא, קורא שואל שאלה, עונה, ממשיכה לקרוא, שקועה, נתקעת במדפי הספרים, מחזירה למקום את הספרים וחוזר חלילה. רק תחליפו את הצוחקת במתרגשת/נעצבת. ותחליפו את "נתקעת במדפי ספרים" בנתקעת באנשים/עגלות/קירות כו'. הזמן לקרוא הוא זמן יקר ולצערי אין לי הרבה ממנו, העבודה בספרייה היא אינטנסיבית ולאורך כל היום. הזמן הממוצע שבו ספרייה נסגרת. הוא 19:00. תוסיפו, נסיעה הביתה, התייחס...