שבוע הספר

 שבוע הספר.

אכן, יש שבוע ספר ייחודי בישראל.

שבוע הספר העברי.

קודם כל, תענוג שיש לספר חלק מהתרבות הישראלית שיש לו חותם לאומי. אפילו אם זה בצורה של זמן קצר או סיסמאות למיניהם.

עם הספר כבר אמרנו? כן עם הספר. בהחלט ולתמיד.

אתמול ביקרתי לי ביריד הספרים. זה בין חמשת המעשים היותר חביבים עלי. ובין כל דוכני חנויות הספרים המפורסמות ובין כל הצגות הילדים והמופעים המוזיקליים שהתרחשו ליד, היו דוכנים של סופרים שמוכרים את מרכולתם ומוסיפן את הקדשתם האישית.

חלקם מפורסמים וחלקם טרם.

לעמוד מהצד ולהסתכל עליהם היה חוויה מרתקת. חלקם היו עם אנשי יחסי ציבור, חלקם הביאו את משפחתם לצידם וחלקם היו לבד. חלקם התלבשו פשוט ונח, וחלקם כאילו הגיעו להקרנת בכורה. אך דבר אחד היה משותף לכולם. ההתנהגות החיצונית וכנראה גם הפנימית שמקרינה. הברק שיש בעיניים כשמגיע אדם ושואל על הספר. המבוכה הניכרת בפנים כשמקבלים מחמאה, הרצון לתת מידע אם זה בנוגע לספר ישן או עתידי והשמחה לתת הקדשה מכל הלב.

ואז מתחילות מחשבותיי לנדוד ושאלות עולות בראשי.

1. האם הם מרוויחים מספיק כסף?

2. האם רק הסיפוק מכתיבה מספיק להם?

3. האם הם מונעים מאהבת הקוראים והרצון לספק להם את רצונם?

4. האם יש יכולת קיום חברתית טובה, למי שמקדיש את כל כולו לכתיבה?

5. האם כל אדם יכול לכתוב?

ועוד ועוד ועוד.

סביר להניח שהתשובות הן אינדיבידואליות. ואני לא אקבל מענה עד שאשאל אחד מהם. כרגע , לא אפריע להם בעבודתם, אשמור את זה לזמן אחר.

בספרייה המטרה היא שכולם יקראו ספרים, זה קצת מתנגש עם הרצון שהסופרים ירוויחו את מלוא כספם. אך זה מנגיש את הספרים לכולם, ולדעתי כולם יוצאים בסופו של דבר נשכרים. הסופרים מקבלים את האהדה והאהבה מהציבור, והציבור קורא המון ספרים ומעריך.

טוב, לא כולם.

חוץ מזאת שנתנה לחתולה שלה לאכול על הספר כי רק ככה היא אוכלת.

וההוא שהחזיר ספר עם כתמים לא מזוהים אבל בהחלט ריחניים 

וזאת שהחליטה שחובה לכתוב המלצה שלילית על הספר, אז עם עט כתבה בכל הספר "אל תקראו".