קיץ בספרייה- הצד האפל.
שבועיים לפני הקיץ. הזמן שבו מתחיל עקצוצים בבטן, קצת אי נוחות. כל שנה זה מגיע, אפשר לקורא לזה "שגרה" אך זה מגיע במרקמים שונים, בצורות שונות. ולמרות הקביעות, תמיד יש משהו חדש. אולי זה העניין.
במהלך השנה אני רואה את זה קורה, אך זה נדיר ואצל אנשים ידועים מראש.
זה חידד אצלי את כל חמשת החושים, קצת כמו "פוקסהאונד אמריקאי". כיום אני יכולה לזהות זאת כבר מהצעידות בכניסה לספרייה, מהמבט ואפילו מהמשקל.
אין אפשרות כל כך להתנגד, אך השניות המועטות לפני שזה קורה מקלות טיפה על ההתמודדות.
אני זוכרת את הפעם הראשונה שלי. זה צרוב במוחי. לעולם לא יימחק. לפעמים אני מייחלת לשכחה, כי הלילות קשים ועל הדמיון והחלומות אין לי שליטה.
הייתי צעירה, זה היה הקיץ הראשון שלי בתור ספרנית. התמימות שהייתה בי, הייתה נפלאה. הייתה. עצם העובדה שאני בספרייה, יכולה להחזיק ספרים כאוות נפשי, לשמוע ולהשמיע המלצות, לשוחח על ספרים, פשוט היה נפלא. חייתי באוטופיה מושלמת.
ואז הוא הגיע.
לא הבחנתי בשום דבר יוצא דופן. בדיעבד המהירות והמילים המבולבלות היו צריכות להדליק לי נורת אזהרה. הוא החזיר את הספר ויצא כלעומת שבא. קראתי אחריו "אתה לא מעוניין בספר אחר לקחת?" הוא הסתובב לשנייה הביט בי, כאילו רוצה להגיד כן, אך המשיך ויצא מהספרייה.
החזקתי את הספר להחזירו למקום והרגשתי משהו מטפטף לי על הרגל. לא ייחסתי חשיבות והמשכתי. וגם הטפטוף המשיך. כבר לא יכולתי להתעלם, בחנתי את הטיפה. היא הייתה בצבע חום בהיר, זה היה נוזל סמיך זה בטוח. הסתכלתי למעלה לתקרה אולי משהו משם, לא היה כלום. הסתכלתי על הידיים שלי לא הייתי מוכנה ואז זה קרה. ראיתי.
ראיתי את זה מבצבץ מתוך הספר שהחזקתי, אפילו קצת נוצץ כאילו הוא עצמו יודע שזה לא מקומו. ומבקש להסתיר את בושתו בעזרת יופי. חטיף שוקולד כלשהוא נמס בתוך הספר ועכשיו בחלקו נמס עלי.
עמדתי שם זמן שנראה כמו נצח, לא יכולתי להגיב, לזוז, בקושי לנשום.
ציונה הספרנית המיתולוגית הגישה לי מגבון ואמרה: "זאת הפעם הראשונה שלך ילדונת, נכון?"
הנהנתי
"זאת לא תהיה הפעם האחרונה" המשיכה ציונה
היא הסתכלה על הספר ואמרה: "פסק זמן פג תוקף, כנראה היה 4 ימים באוטו בחנייה ללא גגון, אוטו מדגם "סיירה" שנתון 87 כנראה סדרה ראשונה. סביר להניח שיהיו עוד ספרים במצב כזה שניתקל בהם בקיץ. זה מרגיש כמו מקרה סדרתי"
הסתכלתי עליה בהערצה
"אם את רוצה להמשיך בעבודה הזאת, את צריכה להקשיח את עצמך, לא לתת לזה להיכנס לך ללב או למח. שומעת?" היא אומרת ומטלטלת אותי כדי שאבין. אבין מהר וטוב.
"המקרים שראיתי בקיץ, בספרייה, לא ימחקו מזכרוני לעולם וחלקם לא אוכל לספר , אולי רק לאחר שאלך מפה" "אם היה לי מישהו שיגיד לי את זה בתחילת דרכי מצבי היה יותר טוב, כנראה עשית משהו טוב בחייך אם אני נמצאת פה לכוון אותך". "איבדנו הרבה אנשים טובים בגלל הקיץ, אפילו כאלה שהם דור שני לספרנים. אבל את משהו מיוחד, את מהשורדות. יש בך את היכולות. ראיתי את זה בך מההתחלה מהרגע הראשון שדרכת בספרייה. זה המקום שלך. את ספרנית."
כמו שהיא הגיעה, היא נעלמה.
אני נשארתי עומדת. ופעם הראשונה בחיי הבנתי מה זה קיץ בספרייה.
תגובות
הוסף רשומת תגובה