דילוג לתוכן הראשי

פעם אחת, לפני הרבה שנים

 


פעם אחת לפני הרבה שנים....

פעם, כמעט כל סיפור היה מתחיל במשפט הזה. כשהסיפור היה מתחיל ככה, היית יודע איך הוא ממשיך.
כמובן תלוי במספר!
אם זה אבא, בדרך כלל הסיפור קצר, ונשארים רק החלקים העיקריים (אם בכלל) של הסיפור:
"פעם אחת היה מלך ואז הוא מת!" (סיפור אמיתי, אבא שלי ז"ל ככה היה מספר לנו. חייבת לציין שאת הסיפורים על קירק דאגלס ואיך הוא אוכל היו ארוכים וחזרו על עצמם הרבה. אבי "שיחק" כניצב עם קירק דאגלס ב"הטל צל ענק" עד היום אנחנו מחפשים אותו שם, ליד העץ )
אח גדול, הסיפור שלו יכלול גיבור על אחד וזה הוא.
כל העלילה מתייחסת רק לעובדה שהוא מחסל את כולם, מציל את העולם ובלעדיו לא היה קיום לאף אחד אחר (בקיצור "יחי המלך")
אחות גדולה- כשאחות גדולה מספרת סיפור היא מדמה את עצמה לדמות הכי טובה בסיפור אופיין של שאר הדמויות בסיפור, יושלכו על אנשים אמיתיים.
סיפור אמיתי: כל הסיפורים שהייתי מספרת לאחי הקטנים שאני אוהבת עד בלי די, היו הולכים ככה, למשל, סינדרלה: סינדרלה (זאת אני) האחיות המרושעות (אחיותיי האחרות) האם החורגת (מורה שלהם שלא הייתה נחמדה +תיאורים מכל הלב על המראה שלה) והנסיך (ג'ייסון מtake that) .חייבת לציין שאחי הקטנים התפוצצו מצחוק במשך הסיפור ומטרת הסיפור "הרדמה" לא הועילה כל כך.
אמא- קודם כל, אין דבר כזה להקריא מתוך ספר. אמא ממציאה סיפורים! הגיבורה היא הילדה והיא מצליחה להתגבר על כל המכשולים (ביניהם המכשולים שהילדה עברה בגן/ביה"ס) . הסיפור מלא פרטים קטנים שמתאימים בול לגיבורה/הילדה. כמובן שזה לא ספר אחד, זאת סדרת ספרים בהמשכים.
עובדות בשטח: לילדים שלי יש בערך 1000 סיפורים על שמם, שירי ערש מותאמים אישית ואהבה אינסופית.
והאמת, פחות משנה הסיפור. משנה שיש מישהו שנותן לך מהזמן שלו, גם אם זה באורך של 30 שניות (תודה אבא).
הדמיון הוא כלי שאיתו ניתן לברוא עולמות יפים ובעזרתו ניתן ליצור תקווה לכל דורש.
פסח כשר ושמח
תשארו משוגעים, זה הכי נורמלי שיש
הספרייה המשוגעת

0:03 / 0:06

תגובות

פוסטים פופולריים מהבלוג הזה

  הז'אנר האהוב עלי ללא עוררין הוא: ספרי המתח. לא לדעת מה יקרה בדף הבא ובסוף הספר, זה החלק המרתק בקריאת ספרים. שיטה זו נראית תמימה, אך היא בהחלט יוצרת בעיות. השיטה הזאת, בונה מתח בקורא שמדרבן אותו לקרוא על חשבון זמן אוכל, משפחה, שינה ולעיתים גם מזמן ה"אוויר". אני מניחה, שעוברת מחשבה כרגע "היא ספרנית, יש לה זמן לקרוא". ברור שלא קראתם את הפוסטים הקודמים. ספרייה זה המקום האחרון שבו מתאפשר לספרנים לקרוא. לקחת ספרים ולהעמיד ליד המיטה בצורה של מגדל בבל, כן. בהחלט כן. לקרוא, פחות. הדרך בעבודה שאני מצליחה לקרוא היא כזאת: אני מחזירה ספרים למקום, חייבת לעיין, מתחילה לקרוא, שקועה, צוחקת בקול, ממשיכה לקרוא, קורא שואל שאלה, עונה, ממשיכה לקרוא, שקועה, נתקעת במדפי הספרים, מחזירה למקום את הספרים וחוזר חלילה. רק תחליפו את הצוחקת במתרגשת/נעצבת. ותחליפו את "נתקעת במדפי ספרים" בנתקעת באנשים/עגלות/קירות כו'. הזמן לקרוא הוא זמן יקר ולצערי אין לי הרבה ממנו, העבודה בספרייה היא אינטנסיבית ולאורך כל היום. הזמן הממוצע שבו ספרייה נסגרת. הוא 19:00. תוסיפו, נסיעה הביתה, התייחס...

מי עוסק בספרנות?

  מי שרוצה לעסוק בספרנות, בדרך כלל מגיע בגלל אחד מהסעיפים הבאים: 1. גנטיקה- אם יש מישהו במשפחה שהוא ספרן (אמא שלי ספרנית) 2. אהבת הספר והקריאה- (התחיל מארגזי הספרים שאמי הייתה מביאה הביתה בילדותי וכולם היו רצים לתפוס ספר ראשונים) 3. אהבת המקצוע (בסעיף הבא תבינו למה זה גורם) 4. מצב נפשי (אשכרה בחרתי לעסוק בזה למרות שידעתי מראש מה השכר, התנאים, השעות וכו') 5. אידיאולוגיה- עידוד הקריאה לכל התושבים (משום מה לקוראים אני מצליחה להגיע. אך לחלק מבני ביתי...) היות ואני עונה על כל הדרישות הנ"ל, אתם יכולים להסיק שאני משוגעת. ואני אסכים. אני יכולה לומר בוודאות, שאהבת הספר +אהבת המקצוע/מצב נפשי , הם הגורמים הבלעדיים על עצם היותי ספרנית היום. העובדה הזאת גרמה להרבה החלטות בחיים האישיים שגבו מחיר אישי, אך עזרו לי להגיע למטרת העל שלי. להיות בן אדם טוב! לא יסולא בפז המפגשים עם הקוראים המיוחדים שיש בספרייה שלי, אך הם מאתגרים את מטרת העל שלי: א' -שבספרים שהיא מחזירה יש או אוכל לציפורים או לשלשת, אך מבחינתה ככה היא קיבלה את הספר (כן, בכל פעם) מ' -שמשווה בין הספרניות ומדמה אותן למכוניות. ...

שבוע הספר

  שבוע הספר. אכן, יש שבוע ספר ייחודי בישראל. שבוע הספר העברי. קודם כל, תענוג שיש לספר חלק מהתרבות הישראלית שיש לו חותם לאומי. אפילו אם זה בצורה של זמן קצר או סיסמאות למיניהם. עם הספר כבר אמרנו? כן עם הספר. בהחלט ולתמיד. אתמול ביקרתי לי ביריד הספרים. זה בין חמשת המעשים היותר חביבים עלי. ובין כל דוכני חנויות הספרים המפורסמות ובין כל הצגות הילדים והמופעים המוזיקליים שהתרחשו ליד, היו דוכנים של סופרים שמוכרים את מרכולתם ומוסיפן את הקדשתם האישית. חלקם מפורסמים וחלקם טרם. לעמוד מהצד ולהסתכל עליהם היה חוויה מרתקת. חלקם היו עם אנשי יחסי ציבור, חלקם הביאו את משפחתם לצידם וחלקם היו לבד. חלקם התלבשו פשוט ונח, וחלקם כאילו הגיעו להקרנת בכורה. אך דבר אחד היה משותף לכולם. ההתנהגות החיצונית וכנראה גם הפנימית שמקרינה. הברק שיש בעיניים כשמגיע אדם ושואל על הספר. המבוכה הניכרת בפנים כשמקבלים מחמאה, הרצון לתת מידע אם זה בנוגע לספר ישן או עתידי והשמחה לתת הקדשה מכל הלב. ואז מתחילות מחשבותיי לנדוד ושאלות עולות בראשי. 1. האם הם מרוויחים מספיק כסף? 2. האם רק הסיפוק מכתיבה מספיק להם? 3. האם הם מונעים מאהבת...